פרש תזריע- ברית המילה

ברית המילה מופיעה בפרשתנו במסגרת העיסוק בטומאת יולדת:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ
טומאת היולדת קשורה לעובדת הניתוק בינה ובין הרך הנולד. היעדר חיים מביא לטומאה. אבי אבות הטומאה הוא המת, טומאת בעל קרי של האיש נובעת מאי מימוש אפשרות הבאת החיים על ידי הזרע וכך טומאת הנידה, ביציות שלא הופרו.
הזכר הנולד יצא ממעי אימו אל העולם הגשמי, רחם האם נקרא בפי חכמים "קבר"::
מאימתי פתיחת הקבר? אמר אביי: משעה שתשב על המשבר. רב הונא בריה דרב יהושע אמר: משעה שהדם שותת ויורד. ואמרי לה: משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה.
(שבת קכ"ט.)
העובר במעי אימו אינו חי בצורה עצמאית ורק מרגע יציאתו לאוויר העולם הוא מתחיל את חייו. המפגש עם העולם הגשמי גורם למעין טומאה, הערלה והטומאה קשורות אחת לשנייה:
עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא (ישעיהו נ"ב א')
הרך הנולד נטהר על ידי ברית המילה. ערל וטמא אינם יכולים לאכול את קרבן הפסח, הערלה מטמאה:
וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ (שמות י"ב מח).
בתיאור בריאת האדם בספר בראשית מופיעים שני שלבים:
וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית ב' ז)
העפר הוא הביטוי החומרי של העולם הזה, הערלה מסמלת את העפר נטול החיים, הסרת הערלה מבטאת את חיי הרוח הנטועים בתוך החומר כדברי הזוהר בפרשתנו:
ולההוא ערלה מתקני מאנא חדא בעפרא, לאשראה ההוא ערלה בגויה ברזא דכתיב (ישעיה סה) ונחש עפר לחמו, (בראשית ג) ועפר תאכל כל ימי חייך, (רעיא מהימנא כרך ג (ויקרא) פרשת תזריע דף מד עמוד א) [ לערלה מתקינים כלי אחד בעפר, להניח את הערלה בתוכו, בסוד....]
וכך פסק השולחן ערוך
נותנין את הערלה בחול ועפר... ואם הוא שבת, צריך שיהיו מוכנים מבעוד יום. (יורה דעה הלכות מילה סימן רסה סעיף י)
היום השמיני הוא המדרגה הנבדלת מהטבע. ששת ימי המעשה ושבת היום השביעי הם המסגרת של העולם הזה, ואילו השמיני נבדל לגמרי מהעולם.

דם המילה גם הוא מטהר:
ויקח משה את הדם ויזרוק על העם וגמירי דאין הזאה בלא טבילה. פי' דהיינו הזאה דקודם מתן תורה שעדיין לא הוו יודעין שמזין ממי חטאת והזו מן הדם על העם. (תוספות ישנים מסכת יבמות דף מו עמוד ב)
לפני שניתנה לישראל פרשת פרה אדומה המלמדת על כך שמי חטאת מטהרים דם הקורבנות היה מטהר. על פי זה ניתן לראות את דם המילה כמטהר.
במילת גר התהליך הוא הפוך. לדעת בית הלל במשנה:
גר שנתגייר בערב פסח בית שמאי אומרים טובל ואוכל את פסחו לערב ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר (פסחים ח' ח)
הלידה של הגר היא בברית המילה והוא צריך לספור שבעה ימים, הזאה ביום השלישי וביום השביעי כטמא מת, בתלמוד מבואר שזו גזירה מדברי חכמים, ובכל אופן יש כאן אמירה שהסרת הערלה היא יציאה מן ה"קבר", ואחרי שבעה ימים תגר יכול להיטהר.
בספר בראשית מובאת מצוות המילה כאות לזרעו של אברהם:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם. וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר: (בראשית י"ז ט-יד)
ערלה במקומות נוספים במקרא במשמעות של איטום- סתימה:
עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב הִנֵּה דְבַר ה' הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ (ירמיהו ו' י)
אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם (ויקרא כ"ו מא)
כֹּה אָמַר ... ה' כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי לְכָל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (יחזקאל מ"ד ט)
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם (שמות ו' יב)
במדרש מובא ערלה כפסולת:
אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אין בך פסולת אלא הערלה העבר אותה ובטל המום התהלך לפני והיה תמים (בראשית רבה מ"ו א')
הפסולת מתאימה לערלה כטומאה, דומה לטומאת הצרעת, טומאה המופיעה על הגוף. ערלה כאטימות והפכה הוא הגילוי, אות דבר נגלה, זו אות הברית שניתנה לזרעו של אברהם.
המילה יוצרת שייכות של כל פרט אל כלל העם, ולכן אי קיומה מחייב כרת. ציפורה אשת משה מצילה את בנה על ידי כריתת עורלתו. בני יעקב שמעון ולוי מציעים במרמה לאנשי שכם למול כדי שיוכלו להתחבר למשפחת יעקב, כי חרפה לתת את ביתנו לאיש אשר לו ערלה. המילה היא סמל- אות של השתייכות.
טומאה וטהרה נוהגים רק בישראל, ולכן מילת הגר אינה מטהרת עד שיעבור תהליך עצמאי של טהרה. יעקב לא חושב להציע לבני שכם את אפשרות המילה, כיוון שהוא רואה את הערלה כטומאה, בעוד בניו מציגים את המילה כאות, למרות שלא התכוונו באמת לצרף את אנשי שכם.
בקרבן הפסח מתלכדות שתי המשמעויות, המילה כטהרה, הטהרה היא תנאי להקרבת הפסח וכך המילה. ההשתייכות הלאומית גם היא תנאי להקרבת הפסח ולכן הערל שלא נימול מנוע מהקרבת הפסח.